נעים מאוד!

אני רעיה. אני אמא, אני יתומה, אני אחות,

אני צוחקת,

אני קוראת וכותבת.

מהיום שלמדתי לקרוא חלמתי להיות סופרת.

גיבורות הילדות שלי, בבית שלא הייתה בו טלוויזיה היו אסתר שטרייט וורצל (ואורי! עפרה! שחר!) ורעיה בלטמן.

אחר כך קרה הדבר הזה שקורה לחלומות ילדות - את מפסיקה להאמין שהם יכולים להתגשם. המילים המשיכו ללוות אותי והפכו למקום שבו אני יכולה להיות הכי אני.

כתבתי מכתבים, סיפורים קצרים, שירים, כתבתי הודעות בסמס ואחר כך גם בוואטסאפ. כתבתי גם כשלא כתבתי- בראש שלי, כל הזמן.

הייתי בת 17 כשאמא שלי נפטרה והחזקתי בכמה עוגנים ששמרו לי על הראש מעל המים:

הומור- בעיקר שחור אבל בכל הצבעים,

אחים שלי, התברכתי בהמון!

ומילים. המשכתי לכתוב כל הזמן, לעצמי. אחר כך הפכתי לאמא, והרגשתי שהמהות שלי עוברת הגדרה מחדש.