רעיה ג'קסון זלקינד
ביסלי גריסלי
המפגש הראשון של שוחות למען השלום נגמר בדם בשבילי. לפני שיצאתי משם הסתכלתי אחורה ואמרתי לעצמי, תזכרי את המקום רק בשביל הסיפור, כי את לא חוזרת לפה.
זאת הייתה התנגשות מדממת אבל לא אלימה, בין שתי יהודיות, לא מלחמת גזעים משוגעת של נשים בבגדי ים. סתם תאונה מטופשת. חלקתי עם תותי את המסלול הימני הקיצוני, זה שליד הקיר ופתאום דרך החלוניות הצהובות של המשקפת שלי ראיתי כובע ים מבריק מתקרב אליי במהירות, המים עיוותו את המציאות והקטינו את המרחק ביני לבין תותי. מרוב בהלה חתכתי ימינה בבת אחת, מהר מידי, הצידה מידי, והיד שלי שפשפה את הקיר של הבריכה בדיוק במקום שהקרמיקות היו קצת שבורות ונהיה לי חתך עמוק ומדמם. המון דם ירד שם.
המנחה של הקבוצה אמרה אויש, זה נורא כמה שלא מתוחזק פה. ולמרות שהביקורת הייתה על המקום ולא עליי הרגשתי נטל. ולא משתלבת.
עוד לפני שהיינו במים ונפצעתי והכל, המנחה עשתה לי הרגשה כזאת שאני לא שייכת. תחושה, לא מבוססת או מנומקת, שקיבלתי ממנה מיד כשהיא נכנסה, לבושה. כולנו עם בגדי ים והיא עם הג'ינס הארוך שלה והחולצה המכופתרת כאילו שהיא במשרד. ולמרות שהיא הייתה החריגה אני זאת שהרגשתי לא שייכת. התיישבנו במעגל על כיסאות הפלסטיק הצהובים הלא מתאימים. כיסאות שיזוף, מינוס הנוחות הנדרשת בשביל להישען אחורה ולשכוח מהכל כאילו את לבד על חוף הים.
המנחה התחילה לדבר. היא אמרה, אנחנו כאן בשוחות למען השלום, התכנסנו למען מטרה נשגבת. משהו כזה. ואמרתי לעצמי תקשיבי, תקשיבי, את חייבת להקשיב, אולי תביני מה את עושה כאן אבל פחות משלוש שניות עברו לפני שהעיניים שלי התחילו לנדוד, והמחשבות אחריהן. שאלתי את עצמי בעצם, איזה בגד ים ערביות לובשות? כאילו, יש להן בגד ים חיג'אב כזה? כולן היו עם מגבות, ולא הייתי בטוחה בכלל מי ערבייה ומי יהודייה, לקח לי עוד כמה סיבובי מבטים להבין שבבריכה ההבדל היחיד, וגם הוא לא לגמרי דיכוטומי, אבל הוא בהחלט כן סטטיסטי, זה שהן באות עם חלוק מגבת ואנחנו עם מגבת רגילה.
ומיד כעסתי על עצמי על ההן ואנחנו הזה, הרי כולנו אותו דבר. בסך הכל נשים. הרי אני בקבוצת שחייה שמאלנית.
תותי ראתה את הדם ויצאה מהמים מלאת התנצלויות לא לפני שסיימה את הבריכה, היא שוחה מהר אבל יש לה תנועות פרועות כאלה. וצריך להודות שלא האמנתי לאף אחת מההתנצלויות שלה. לא קלטתי אותה. אני לא טובה בהתרשמות ראשונית, לא מהצד המרשים ולא מהצד המתרשם.
אחר כך בחדר המיון תותי אמרה לי שהיא אוהבת איך שאני אומרת את המילה אולפנא.
יש מלא דרכים להגיד אותה, עניתי לתותי, ואף אחד לא יודע מה הנכון.
אבל אני אוהבת איך שאת, תותי קטעה. מתה על איך שאת אומרת את זה.
אולפנא! אמרתי וצחקתי. אולפנא!
תותי הייתה זאת שהתעקשה לקחת אותי לבית החולים והאמת שגם אני טיפה נבהלתי כשראיתי שהמגבת שלי כבר נספגה לגמרי והדם המשיך לזרום. היא מבוגרת ממני במיליון שנה תותי, יכלה להיות אמא שלי אם היינו גרות בתימן. היא חייכה אלי, היה לה חיוך של פנים שלמות, ולמרות שהשיער שלה היה חלק ואפור, משהו בה היה רענן, מעורר קנאה. והיא לסבית. היא מיד אמרה את זה. זאת אומרת היא לא אמרה 'אני לסבית', היא רק אמרה דברים כמו חברה שלי והאקסית שלי והבת-זוג שלי. יותר מפעם אחת. וטוב שהיא דיברה הרבה כי הייתה יכולה להיות מאוד מביכה הנסיעה הזאת בסוזוקי הקטנטנה שלה, אדומה. תותי היא אישה של רכבים אדומים, אין ספק בכלל. וזה נראה שהיא גרה ברכב. הייתה לה שם ערכת איפור שלמה מפוזרת בכל מקום, יותר מכל האיפור שאי פעם נגעתי בו, אם אפשר היה לרכז דבר כזה. והייתה קופסא עם תמרים ואגוזים וצימוקים שהסתדרה לי עם תותי הרבה פחות מחבילת ביסלי גריל פתוחה שגם הייתה שם במרחק הושטת יד מכיסא הנהגת. ובמושב האחורי שישיית מים ובקבוק יין אדום מרוקן ותיק גדול כזה של כדורגלנים שהציצו ממנו כל מיני בדים צבעוניים, וחשבתי לעצמי נו בטח, תותי היא אישה של שמלות צבעוניות.
ישבתי לידה בבגד ים כחול כהה ומעליו שמלת טריקו שחורה שנשאה כתמים כמעט בלתי נראים של דם שנמרח עליה כשלבשתי אותה. תותי הייתה זאת שסחבה לי את הדברים לאוטו, פתחה לי את הדלת ומיד התחילה לדבר. הדבר היחיד שאמרתי לה בדרך אל הרכב היה אלף פעמים לא נורא לא נורא, כשהיא לא הפסיקה להתנצל. חוץ מזה, מה שאני כן יודעת לעשות במצבים כאלה שצריך למלא את הזמן והמרחק בדיבורים, זה מיד להגיד משהו שיהפוך אותנו לדומות. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל זה ככה אפילו אם צריך לשקר בשביל זה. היא אמרה שוב משהו על זה שהחברה שלה התבאסה שלא מסתדר לה להגיע גם לשוחות למען השלום, אבל בעצם שתיהן יודעות שטוב מאוד שזה לא מסתדר לה כי הן נהיות נורא תחרותיות כשהן ביחד, וכל הזמן צריכות לבדוק מי יותר. יותר בולטת, יותר זורמת, יוצרת יותר קשרים.
ואז אמרתי לה, את יודעת שגם לי היה פעם קטע עם מישהי? כשהיינו באולפנא.
מה זה אולפנא, מה את דתייה? היא הסתכלה עליי, כאילו שכחה שהיא נוהגת.
לשעבר, עניתי ורציתי לדחוף לה את הפרצוף לכביש, שתי תאונות במפגש אחד של שלום זה כבר מוגזם.
יה, היא אמרה. לא הייתי מנחשת את יודעת? היית נראית לי הטיפוס הקלאסי של שוחות למען השלום. אמנית כזאת. מהורהרת. אבל לוחמנית גם, כשצריך.
ואז סיפרתי לה על כל הסיבות הלא נכונות שבגללן הגעתי לקבוצה. היה נוח לדבר כשאני מסתכלת קדימה על הכביש ולא לעיניים שלה, ולא צריכה לראות את התגובות שלה ואת ההבנות, ואת המקומות שהיא דווקא לא מבינה בכלל.
סיפרתי לה איך רבתי שוב עם אח שלי. היא שאלה איך קוראים לו ובלעתי רוק, מוכנה לתגובה לפני שאמרתי לה, עמישוב, קוראים לו עמישוב. דווקא שם חמוד, היא אמרה ומיד קיצרה אותו לשובי. אתם קוראים לו שובי? כמו שובי דובי. וצחקתי כי עמישוב, אין בו שום דבר רך או דובי.
הוא גבוה ורזה וכשהוא רב איתי הוא כאילו שוכח שאנחנו אחים. הוא מתלהם, אני מתה על אח שלי, אמרתי לתותי. הוא מצחיק אותי כמו שאף אחד אחר לא, והוא נדיב, ואין על העוגות שמרים שהוא מכין. אבל הוא בן אדם מתלהם. ובפעם האחרונה שרבנו הוא שלף לי כל מיני פרטים ועובדות שאין לי איך לענות עליהם כי לא קראתי חצי מספרי התנ"ך וההיסטוריה שהוא.
ואז הוא אמר לי בטון התקפי: יודעת מה, עזבי הכל. כמה דברים את עושה למען האידיאולוגיה שאת מאמינה בה? אני, כל החיים שלי בנויים סביב זה. הבית שלי, את חושבת שזה נוח לי לגור בגבעה? זה לא. את יודעת שבחורף שבועות שלמים יש לנו רק חמש שעות ביום של חשמל מהגנרטור? ושבוע שעבר הייתה התראה על חדירה וישבנו כולנו בחושך, עם נרות. וואלה, לא הייתי בטוח איך הערב הזה ייגמר. אבל אני מאמין בדברים מסוימים ואני מוכן להשקיע ולהקריב בשבילם. מה איתך? מה את עושה?
אמרתי לו בשקט, אני עושה הרבה דווקא.
עם זה אני מסכים, הוא אמר. את באמת תמיד עושה דווקא.
ותוך כדי שהתעלמתי מהעקיצה ניסיתי מהר לחשוב מה אני יכולה להגיד שאני עושה כי אמנם אני לומדת עבודה סוציאלית, ואמנם הסמינריון שלי מתמקד בשכונות מעורבות של יהודים וערבים, אבל אי אפשר להגיד שאני באמת עושה משהו. מזל שבסוף נזכרתי בפרוספקט ששמו לי על הדלת של הדירה, תלוי עם מגנט של שרון אינסטלציה. פלייר כזה בפונט משעמם מודפס בשחור דהוי על דפי מדפסת צהובים. הזמנה להצטרף לקבוצה שנפתחת של ערביות ויהודיות שוחות יחד למען השלום. כשראיתי את זה גיחכתי, כנראה אפילו בקול. כי איך בדיוק העובדה שאני אחלוק כלור ומים עם כמה נשים שאני לא מכירה באיזו בריכה שכונתית יביא את השלום. אבל באותו הרגע לא היה לי מה להגיד אז סיפרתי לעמישוב על הקבוצה שבדיוק נרשמתי אליה למרות שמעולם לא תכננתי להירשם, המצאתי סיפור שלם על איך אנחנו נפגשות ומידברות גם אחר כך, וזה מעגל שהולך ומתרחב וכל המשפחות נפגשות גם, ויהיו בהמשך פיקניקים משותפים וטיולים עם קמפינג והכל.
איך לא סיפרת את זה בסבב? תותי שאלה. זה בול!
בבריכה, כשעוד ישבנו על הכיסאות הצהובים, המנחה ביקשה שנעשה סבב וכל אחת תספר למה היא פה. רגע לפני שאנחנו קופצות למים, היא אמרה ואז חיכתה, שכולן יבינו את כפל המשמעות, ועשתה איזה עיוות בפנים שהיה אמור להיות חיוך לדעתי. וכשהגיע תורי לא ידעתי מה להגיד, לא הייתי בטוחה במאה אחוז שאני עונה על השאלה הנכונה, ולהגיד שאני כאן בגלל אח שלי המתנחל לא בא בחשבון. אז אמרתי שאני לא בדיוק יודעת למה אני פה, אני אפילו לא הכי אוהבת לשחות. אבל אני רוצה שיהיה פה טוב, במדינה שלנו. ואין שום דבר שאני באמת יכולה לעשות, אז באתי לשחות.
מקסימום נשרוף איזה קלוריה, הוספתי, והכנסתי קצת את הבטן וכולן צחקו חוץ מהמנחה שהסתכלה עליי חמוצה. וברגע שזאת שישבה לידי התחילה לדבר פתאום ידעתי מה הייתי צריכה לספר.
על הנסיעה ההיא בזמן האינטיפאדה, כל המשפחה במיצובישי הגדולה הישנה שהייתה נתקעת אחת לנסיעה פחות או יותר, כל פעם בגלל תקלה אחרת. אבל בפעם ההיא המכונית כאילו קראה את המצב, הרגישה את הדריכות שהייתה שם בתוכה וידעה שאסור לה להיתקע. אבא שלי נהג והיה נראה שהראש שלו עוד רגע נוגח את השמשה. אמא שלי ישבה לידו וקראה תהילים. אני לא זוכרת עוד פעמים שאמא שלי קראה תהילים, זה לא היה דבר שהיא עושה. ואף אחד לא שר, ואף אחד לא רב, אפילו לא דיבר. ולא הייתה הקלטת של להקת הילדים החסידית פרחי מיאמי שהיינו שומעים לפעמים כי אבא שלי אהב לשמוע אותה, ולא הייתה הקלטת של מתי כספי שהיינו שומעים פעמים אחרות כי אמא שלי אהבה לשמוע אותה. היה שקט ארוך ומפחיד, וכל קפיצה קטנה של הדרך הרגישה כמו טלטלה. כולנו ישבנו דרוכים, עם המבטים רחוק קדימה דרך החלונות, כאילו לנסות לזהות את המחבל שמחכה מעבר לעיקול בשביל לרצוח את כולנו.
ואז הגענו למחסום של הצבא, ונשמנו לרווחה כי נכנסנו אל תוך גבולות הקו הירוק. דרך החלון ראיתי אוטו של ערבים, ישן כזה, מרוט וחבול. אני חושבת שזאת הייתה סובארו ואני זוכרת בוודאות שזה היה רכב כחול ולידו עמד איש, אז הוא היה נראה לי זקן אבל היום כשאני חושבת על זה הוא היה בן חמישים גג, בערך בגיל של תותי. הוא עמד והסתכל איך החיילים מוציאים את כל מה שהיה לו בבגאז' ומניחים על הכביש, גלגל ספייר, ארגז כלי עבודה (בתקופה ההיא זה עוד לא נחשב כלי נשק לטרור, כל מה שבטח היה לו שם בתוך הארגז), תיק בית ספר נוצץ, שקיות של סופר, הייתה שם אריזה משפחתית של חבילות קטנות של משהו שנראה כמו ביסלי אבל בטח קראו לו גריסלי או שמיסלי. וחשבתי, איזה מסכן, אבל בקול אמרתי, מגיע לו.
זה מה שהייתי צריכה לספר, זה מה שהוביל אותי באיזשהו אופן מעורפל להצטרף לקבוצה, אבל התשובה הנכונה, זה ידוע, תמיד מגיעה כשהיא כבר לא רלוונטית.
כשהגענו למיון ישבנו וחיכינו שמישהו יתייחס אליי עם המגבת הספוגה בדם על היד, היה שקט בוהה וקצר לפני שתותי שאלה אותי על הקטע ההוא שסיפרתי לה קודם כשנסענו שהיה לי באולפנא. תגידי שוב אולפנא, היא ביקשה, ואז סיפרתי לה על אביטל שלא סבלה אותי, או ככה חשבתי לפחות, היא הייתה שולחת אלי מבטים עוינים תמיד. שבהמשך הבנתי שהם לא. היינו באותו החדר בפנימייה של האולפנא ולילה אחד לא הצלחתי להירדם, כי איך אפשר לישון על מיטת ברזל חלודה עם מזרון מתפורר, כשמטר מעלייך ישנה מישהי שאין לך איתה כלום חוץ מזה ששובצתן יחד בחדר, וממולך עוד אחת, ובחדר השני עוד שלוש, ואם את צריכה לשירותים באמצע הלילה תקווי שלא תעירי אף אחת כשאת מורידה את המים. תותי אמרה, את קולטת איזה קטע זה שבסוף התגלגלת מהאולפנא כל הדרך עד השוחות למען השלום?
סיפרתי לתותי איך החלטתי שאם אני לא נרדמת לפחות אני אתגנב החוצה ואטפס על הגג של הפנימייה לעשן סיגריה, וכשקמתי מהמיטה הכי בשקט שיכולתי ופתחתי את הדלת וכמעט יצאתי ראיתי פתאום שאביטל יושבת במיטה שלה ונועצת בי מבטים עוינים, אז אמרתי לה היי, והיא אמרה לי, אוף אני לא מצליחה להירדם. כאילו אנחנו אחיות. כאילו שזה טבעי השיחה הזאת באמצע הלילה בין שתי חצי זרות. אני עולה לגג, אמרתי לה. אביטל שאלה אם אפשר לבוא אז אמרתי לה אוקי, אדיש כזה. היא גררה איתה כירבולית ורודה וצמרירית ובאה אחרי. לרגע התלבטתי אם לעשן או לא, אם היא תלשין. בסוף פשוט הוצאתי את הקופסא מהכיס של הפיג'מה והיא ביקשה גם אחת. העברתי לה את שלי והדלקתי לי חדשה, בזווית העין ראיתי אותה לוקחת שאכטה קטנטנה ומיד מתחילה להשתעל. שאלתי אותה אם זאת פעם ראשונה והיא עשתה לא עם הראש ואמרה שכן. שתינו צחקנו, סיפרתי לה על הפעם הראשונה שהלכתי לקנות סיגריות, כי רבתי עם אמא שלי ורציתי לעשות משהו שיפגע בה וזה היה הרעיון היחיד שעלה לי לראש, לעשן. הא. דווקא! ואז לקחתי טרמפ, במיוחד בשביל זה לירושלים ואחר כך אוטובוס למרכז העיר. נכנסתי לפיצוציה הראשונה שראיתי ורציתי לקנות סיגריות אבל לא ידעתי מה לבקש, ידעתי שיש מרלבורו אבל לא הייתי בטוחה איך אומרים את זה נכון, וידעתי שיש קאמל אבל זכרתי שקראתי איפשהו שזאת סיגריה של גברים, ואז מישהי נכנסה וביקשה ווינסטון, וכשהיא יצאה ביקשתי מהמוכר גם ווינסטון במבט אדיש כאילו כל יום אני קונה סיגריות. הוא שאל אותי, לייט או אדום? וזרקתי, אדום, בלי להבין. ומאז זה מה שאני מעשנת. ואביטל צחקקה ושוב השתעלה. ואז דיברנו. שעות, פתוח, זאת הייתה השיחה הכי כנה שהייתה לי עד אז, בחיים. איכשהו נרדמנו שם על הגג, שתינו מכוסות בכירבולית של אביטל. וכשהתעוררתי לא יודעת כמה זמן אחר כך, הפנים של אביטל קרובות אליי נורא, השפתיים שלה כמעט נוגעות בשלי. היא עשתה את עצמה ישנה, אני בטוחה בזה כי העפעפיים שלה זזו, והנשימה שלה הייתה כבדה אבל לא כמו כשישנים, כבדה מסוג אחר. מהר עצמתי את העיניים שלא תשים לב, שתחשוב שישנתי כל הזמן הזה. בעיניים עצומות עשיתי עוד תנועה קטנה לכיוונה, וחזרתי לישון. לפני שנרדמתי עוד הספקתי לחשוב שסוף סוף יש עוד מישהי זרה בסביבה, כמוני.
זהו? תותי שאלה, זה כל מה שהיה באולפנא?
זהו, אמרתי לה, ובכוונה לא אמרתי שוב אולפנא. רק אמרתי שמאז לא דיברנו על זה, אף פעם, וגם לא הפכנו לחברות טובות. רק מידי פעם המבטים שלנו היו נפגשים והיה כמו חשמל באוויר, כמו ברק קטן ביננו שמיד נעלם.
והיום היא נשואה, אביטל. אמרתי לתותי, נשואה לגבר ויש להם כבר שלושה ילדים.
אחר כך הגיע אח.
אני סאלח, הוא הציג את עצמו. אני אח. חבש לי את היד בתנועות עדינות עם תחבושת ומשחה ואיזה דבק, ואמר לי לא להרטיב את זה עד למחרת בערב. ואחר כך אפשר להוריד ולשטוף ולחבוש מחדש. סתם עם גאזות. בסדר? הוא שאל והמבטא שלו התבלט פתאום כי המנגינה של השאלה, של ה'בסדר?', עלתה קצת גבוה והתארכה יותר ממה שצריך.
למפגש הבא של שוחות למען השלום בכל זאת הגעתי. הגעתי כבר רק עם פלסטר קטן, וכשראיתי את תותי מרחוק נופפתי לה והיא נופפה לי בחזרה בהתלהבות. כשהתקרבתי היא חיבקה אותי, ארוך, ואז המנחה של הקבוצה אמרה לי, היום את לא חולקת מסלול עם אושר, אה? ותותי חייכה בלי מבוכה.
מי זאת אושר? שאלתי.
אני, תותי אמרה.
הייתי צריכה לעמוד רגע במקום ולעצום עיניים ועדיין לא הצלחתי להבין איך ולמה הגעתי למסקנה שקוראים לה תותי, ואיך, איך יכול להיות שקוראים לה אושר, זה כל כך לא מתאים לה.
למה לא תיקנת אותי? שאלתי.
כי אהבתי שאת קוראת לי תותי. אפשר שתמשיכי לקרוא לי ככה?
המשכתי.
והמשכנו להידבר גם אחרי שנגמרה הקבוצה של שוחות למען השלום, תותי ואני.
אבל אף פעם לא סיפרתי לה שאת אביטל אני רואה הרבה, שהיא לא נשואה לסתם גבר, היא התחתנה עם עמישוב, האח שלי שאני אוהבת למרות שאני רבה איתו המון. ושעדיין לפעמים כשהיא נותנת לי להחזיק את התינוקת שלהם, או כשהיא יושבת מולי בשולחן שבת, המבטים שלנו נפגשים כמו מכת ברק.